דוקטרינה נוצרית

המקרא (מהיוונית βιβλία, צורת הרבים של βιβλίον, תעתיק: ביבליון, “מגילה” או “ספר”, הקטנה של “ביבלוס”, שפירושה “פפירוס מצרי”, כנראה משם העיר שממנה יובא החומר הזה ליוון – ביבלוס, כיום ג’בייל שבלבנון) הוא אוסף של טקסטים דתיים בעלי ערך מקודש לנצרות, שבהם מסופרות פרשנויות דתיות לסיבת קיומו של האדם על פני האדמה.
הוא נחשב בעיני הנוצרים ככתוב בהשראה אלוהית, ומהווה מסמך תורני חשוב.

על פי המסורת המקובלת על רוב הנוצרים, נכתבה התנ״ך בידי ארבעים מחברים, בין השנים 1500 לפנה״ס ל-450 לפנה״ס (ספרי התנ״ך), ובין השנים 45 לספירה ל-90 לספירה (ספרי הברית החדשה), ובסך הכול במשך תקופה של כמעט 1600 שנה.
רוב ההיסטוריונים סבורים שתאריכי הכתיבה של הטקסטים הראשונים שנחשבו לקדושים מאוחרים בהרבה: לדוגמה, בעוד המסורת הנוצרית מייחסת את כתיבת חמשת חומשי התורה למשה, רבים מן החוקרים סבורים שהם נערכו לראשונה רק לאחר גלות בבל, על סמך טקסטים אחרים שתוארכו למאה העשירית עד המאה הרביעית לפני הספירה.
רבים מן החוקרים טוענים גם כי היא נכתבה בידי עשרות בני אדם שמוצאם מאזורים ואומות שונות.

לפי פירוש מילולי לספר בראשית (הספר הראשון בתנ״ך), נברא האדם על ידי אלוהים מעפר האדמה, לאחר בריאת השמים והארץ, לפני כשישה עד שמונה אלף שנה, וקיבל חיים כאשר נשף אלוהים באפיו נשמת חיים.
זהו הספר הנמכר ביותר בכל הזמנים – עם יותר משישה מיליארד עותקים ברחבי העולם – מספר הגבוה פי שבעה ממספר העותקים של הספר השני ברשימת הספרים הנמכרים ביותר, “הספר האדום”.
בארצות הברית, הנשיא היחיד שלא נשבע אמונים כשידו מונחת על תנ״ך היה תיאודור רוזוולט (1901–1909), לפי הרשומות הרשמיות של האדריכל של הקפיטול.
ג׳ון קווינסי אדמס (1825–1829), על פי מכתבים שכתב בעצמו, נשבע אמונים כשידו מונחת על ספר חוקה ולא על התנ״ך, כדי להצביע על נאמנותו לחוק.
אין תיעוד לגבי נשיאים שכיהנו לפני ג׳ון טיילר (1841–1845).

השראה אלוהית

המקרא נכתב, לפי האמונה, על ידי בני אדם בהשראת אלוהים. השליח פאולוס מציין כי “כל הכתוב נכתב בהשראת אלוהים” — כלומר, “נשוף על ידי אלוהים” (זוהי התרגום המילולית של המילה היוונית θεόπνευστος, theopneustos) (השנייה לטימותיאוס 3:16).
השליח פטרוס אומר כי “שום נבואה לא באה מתוך רצון אנושי, אלא בני אדם דיברו בשם אלוהים כשהיו מונחים על ידי רוח הקודש” (השנייה לפטרוס 1:21).
פטרוס אף מייחס לכתבים של פאולוס את אותה הסמכות שיש לכתבי הקודש של התנ”ך:
“וחשבו לארך הרוח של אדוננו כהזדמנות לישועה, כפי שגם אחינו האהוב פאולוס כתב אליכם לפי החכמה שניתנה לו; וכך הוא מדבר בכל מכתביו על נושאים אלה — אף כי יש ביניהם דברים שקשה להבין, שאנשים חסרי דעת ובלתי יציבים מעוותים אותם, כמו שהם עושים גם לכתובים האחרים, והם מביאים על עצמם אובדן” (השנייה לפטרוס 3:15–16).

פֵּרוּשׁ

לפי העיתונאי דיוויד פלאץ, מ-Slate, עד לפני מאה שנה, רוב האמריקאים המשכילים הכירו את התנ”ך לעומק. הוא גם מציין שכיום, הידע על התנ”ך כמעט ואינו קיים בקרב אנשים שאינם דתיים. בנוסף, פלאץ טוען כי גם בקרב המאמינים, קריאת התנ”ך אינה סדירה: הכנסייה הקתולית כוללת רק חלק קטן מהתנ”ך בקריאות הרשמיות שלה; היהודים לומדים הרבה את חמשת הספרים הראשונים של התנ”ך, אך לא מתעניינים יתר על המידה בשאר; היהודים האורתודוקסיים בדרך כלל מעבירים יותר זמן בלימוד התלמוד או דברים אחרים מאשר בתנ”ך עצמו; רבים מהפרוטסטנטים והאוונגליסטים קוראים את התנ”ך באופן תדיר, אך בדרך כלל שמים דגש יותר על הברית החדשה. חוסר הגישה לתנ”ך בתקופות העתיקות והביניים גרם להיווצרות סיפורים שונים על דמויות מקראיות, דבר שיצר תוספות ועיוותים. הכנסייה הקתולית לא הרשתה למאמיניה להחזיק עותקים של התנ”ך, בטענה שהם לא יהיו מסוגלים לפענח אותו נכון בשל מורכבותו. לפיכך, היא טענה כי רק לה יש את האחריות ללמד את ההוראות האלוהיות. הקונפליקטים בין מדע לדת הועצמו בחלקם על ידי פרשנות מילולית של התנ”ך. התנ”ך לא אמור להתפרש כתיאור מדויק של ההיסטוריה האנושית או תיאור מושלם של הטבע. גלילאו גליליי סבר שהתנ”ך צריך להיות מובן על ידי לימוד הטבע. בעלי העבדים השתמשו בחלק מהתנ”ך שבו נכתב כי נח קילל את בנו חם ויורשיו לעבדות כדי להצדיק דתית את העבדות. מרטין לותר סבר שהאהבה של ישו ניתנת להשגה בחינם דרך התנ”ך. הוא היה אחד מהתיאולוגים הראשונים שסברו כי על אנשים לקרוא ולפרש את התנ”ך בעצמם. רוב האנשים מפרשים את התנ”ך דרך המנהיג הדתי שלהם. העדים של יהוה רואים ב-66 ספרים את רכיבי התנ”ך, ומפרשים אותו באופן מילולי, אלא אם כן ברור שהטקסט מתאר דימוי או סמלי. הם מכנים את הברית החדשה “הכתבים היווניים הנוצריים” ואת הברית הישנה “הכתבים העבריים”. הם משתמשים בשיטת השוואת טקסטים מקראיים עם טקסטים מקראיים אחרים, ומוצאים, לפי נושאים, את מה שהתנ”ך מלמד כשלם. מסקנותיהם נרשמות בכתב ונעשה בהן שימוש במחקרים מקראיים נוספים.